הפסקנו לשאול למה

אתמול במהלך ביקור בכנס החדשנות של משרד החינוך חוויתי שוב את התסכול הקבוע שלי. רגע לטובת המצקצקים אגיד שמדובר בכנס מרשים ברמה בינלאומית, עצום בגודלו ובהיקפו ומכיל פיתוחים טכנולוגיים וזירות מרתקות והזדמנות לפגוש אנשים ונשים נהדרות שבדרך כלל פוגשים רק כאן — ועל זה מגיע כל הכבוד למשרד החינוך.

בתוך כל הכאוס שם מצאתי את עצמי שואל שוב ושוב — למה? למה זה מה שאנחנו עושים?

באחד הפאנלים הציגה נציגת רשת בעיה אמיתית — הורים משלמים סכומים עצומים למורים פרטיים. נושא קרוב לליבי כי, ובכן, אני הורה ואני משלם סכומים עצומים למורים פרטיים לילדים ביסודי. התשובה שהוצגה לבעיה שם הייתה כמובן… סוכן בינה מלאכותית שילמד את הילד שלי במקום מורה פרטי אחר הצהריים. הטכנולוגיה מאוד מרשימה, בלי ציניות, מגניבה ונראית טוב — אבל אני נשארתי עם השאלה.

למה? האם מישהו עצר לשאול למה כל כך הרבה ילדים בישראל זקוקים למורים פרטיים? מה קורה לחינוך הציבורי, שאמור לפעול לשוויון הזדמנויות אמיתי וללמד את הילדים שלנו בשעות בית הספר — למערכת עם הכי הרבה שעות פרונטליות במדינות ה-OECD — מה קורה לה שבכל זאת הורים זקוקים לעוד ועוד מורים פרטיים?

טכנולוגיה היא קצה של פתרון בעיה. בעיות שורש דורשות טיפול שורש.

לתפיסתי למערכת החינוך בישראל יש ארבעה אתגרים מרכזיים שאותם היא תצטרך לפתור:

1. ביזור סמכויות משרד החינוך
2. מבנה משרת המורה
3. הערכת הלומדים והבוגרים ואקרדיטציה (בגרות כמונופול)
4. ארגוני המורים

כל שאר הדברים הם נגזרות של ארבעת הסעיפים האלה — כיתות מלאות, אלימות, וכו’.

לכל אלה יתכן ויש בקצה מוצרים טכנולוגיים תומכים אבל את בעיות השורש האלה נפתור רק דרך התבוננות אמיתית על עומק המשבר וצלילה לעבודת שטח, מערכת ומדיניות כוללת.

חדשנות היא לא בינה מלאכותית. חדשנות היא היכולת להתמודד עם בעיות שאין להן פתרון ברור, לחשוב יצירתי ולהיות אמיצים. ראיתי אתמול אנשים עם ברק בעיניים ואמונה בחינוך. לא ראיתי מערכת אמיצה.

לא צריך לשאול איך נלמד אנטיגונה עם AI. צריך לשאול למה ללמד אנטיגונה. או אולי למה ללמד.