אודות

אני ניר בוסקו, בן 42, ורוב חיי הבוגרים אני מנסה להבין למה מערכת החינוך שלנו מתעקשת למדוד ילדים כאילו הם תשובה במבחן אמריקאי. כ-45% מבוגרי מערכת החינוך בישראל יוצאים לעולם בלי שום תעודה בעלת ערך, בלי הכרה רשמית במה שהם באמת יודעים ויכולים. המערכת מדדה אותם, מצאה אותם חסרים, והמשיכה הלאה.

אני החלטתי לא להמשיך הלאה.

בתור מנהל רפורמת החינוך היוצר — רפורמה במערכת החינוך המקצועית של משרד העבודה — אני מוביל את יצירת "התעודה היוצרת", תעודה מצטברת מבוססת כישורים, שנבנית על תקני NQF בינלאומיים, ובמקום לשאול בני 17 להמר את העתיד שלהם על בחינה אחת, היא מודדת מיומנויות, יצירתיות ויישום בעולם האמיתי. תעודה שאף פעם לא נכשלת בך, רק גדלה איתך. אני קורא לזה "רדיקליות ממלכתית" — לעבוד עמוק בתוך המערכת הציבורית כדי לשבור אותה מבפנים. לא מרד בשביל המרד, אלא שינוי אמיתי, שיטתי, מתוך האמונה שחלום ובנייה חייבים לקרות בתוך המוסד, לא מחוצה לו.

אבל לפני הכל אני אבא. לגל, לאור ולשי. וזה לא רק הקדמה נחמדה — זה העניין. הרגע שבו ראיתי את הילדים שלי מתמודדים עם מערכת שמלמדת אותם לראות את עצמם כ-0 או 100, הפך את הזעם האינטלקטואלי למשהו אישי. לגל, עם הדמיון המטורף שלו, אין מקום בתוך מבחן של ארבע ברירות. לאור, עם כל הפעלתנות והצחוק, אין ציון שיודע לתפוס את מה שהיא באמת.

ב-2021 עשינו משהו שכולם אמרו שלא עושים — עזבנו הכל ונסענו כמשפחה לתאילנד לשנה שלמה. חיים על אי, ילדים בלי בית ספר (ועם כל בית הספר שבעולם), בוקר של יוגה וערב של ים. המסע הזה שינה אותי. הוא לימד אותי שאפשר לפרק את מה שנראה קבוע ולבנות מחדש. שילדים לומדים הכי טוב כשהם חיים, לא כשהם נבחנים. שאומץ זה לא לצאת מהמערכת — אומץ זה לחזור אליה ולתקן.

הבלוג הזה הוא הבית שלי ברשת. כאן אני כותב על חינוך — על מה שאני רואה בשטח, על מה שצריך לשבור ועל מה שאנחנו בונים. יש כאן גם את הפוסטים מתאילנד, כי הם חלק מהסיפור, מהרגע שבו הכל התחיל לזוז אחרת. ולפעמים, פשוט כותב על החיים — על רגעים שתופסים אותי, על שאלות שאין להן תשובה, על דברים שאני צריך להוציא מהראש אל המסך.

אם הגעתם עד לכאן, כנראה שמשהו פה דיבר אליכם. תרגישו בבית.