האם הגענו כבר?

בשבועיים הקרובים יצאו המון כתבות בכל מקום על מצבה העגום של מערכת החינוך בישראל, ככה חוגגים את חזרתם של ילדינו לבתי הספר. נשמע על עומס בכיתות, מחסור עצום במורות, במנהלות, נשמע על משבר בשכר ובמשרת המורה, על האלימות המשתוללת, כולם יצקצקו ויסכימו שזה נורא, פשוט נורא ואז נגיד שזה בגלל הממשלה, שרי החינוך לדורותיהם, המורות העצלניות, המחסור באוטונומיה למנהלות, הפיקוח — והרשימה עוד ארוכה.

מערכת החינוך בישראל מתאמצת, אפילו מתאמצת מאוד. במשרד החינוך יושבות פקידות ופקידים טובים, על אף הקשיים האובייקטיבים, היחלשות המערכות הציבוריות, נטישה של אנשים איכותיים, אפשר למצוא נשים חרוצות שקמות בבוקר למשימה החשובה ביותר של חינוך ילדינו. גם אי אפשר להגיד שלמערכת הזו חסר כסף, תקציב משרד החינוך לשנת 2024 עמד על כ-90 מיליארד שקלים, התקציב השני בגודלו אחרי משרד הביטחון. ובכל זאת משהו לא עובד. כל התלונות שיופיעו בכתבות השונות נכונות. חסרות מורות, האלימות משתוללת, ההישגים יורדים. מה קורה כאן?

אני מבקש להתבונן על המשבר הזה מזווית אחרת. אני טוען שמערכות פועלות באופן שבו מודדים אותן.

ב-1976 דונלד קמפבל, חוקר מדעי החברה אמריקאי, הגה עקרון שאומר: ככל שמשתמשים יותר במדד חברתי כמותי בתהליך קבלת החלטות חברתיות, הוא יהיה נתון ליותר ויותר לחצים משחיתים ויפתח נטייה להשחית ולשבש את המנגנונים החברתיים עליהם הוא היה אמור לפקח.

כלומר, מבחנים יכולים להוות אמצעי לבדיקת הישגים של בית ספר, כאשר המטרה של המורים נשארת ללמד את החומר באופן הטוב ביותר ללא קשר למבחן. אך כאשר ציונים במבחנים נהפכים להיות המטרה, המבחנים לא רק מאבדים את התוקף שלהם לבחון הבנה של החומר, אלא גם מעוותים את תהליך החינוך בדרכים לא רצויות.

לפני חמש שנים הצטרף משרד החינוך למדינות ה-OECD שמדברות על המוכנות של הבוגרים לחיים ולעבודה במאה ה-21 ופרסם את מסמך “דמות הבוגר 2030”, מסמך חשוב ומשמעותי שמגדיר סט של מיומנויות, ערכים וידע שכל בוגר מערכת החינוך אמור להחזיק בהם. אם תשאלו מורה בחטיבת הביניים או התיכון האם היא מכירה את המסמך, את העומק שלו וההשלכות שלו — היא כנראה תשאל אותך אם אתה יכול להיכנס למילוי מקום.

יש פער עצום בין מה שהמערכת אומרת לאיך שהיא פועלת.

פרסום המסמך גרר מאות תוכניות חדשות שחדרו לבתי הספר — SEL, PBL, מיינדפולנס, חוסן, אייג’נסי ועוד מלא מילים נהדרות שבאות להצעיד את בית הספר לקראת הדבר החם הבא: מ-י-ו-מ-נ-ו-י-ו-ת! אפילו יש רכז מיומנויות בית ספרי! השתלמויות על השתלמויות, מערכי שיעור, כולם מלאי כוונות טובות וחלקן אפילו בעלות ערך. אבל במציאות קורה משהו אחר.

בישראל יש תו תקן אחד ויחיד — בחינות הבגרות. מה שנקרא בספרות המקצועית “מבחן עתיר סיכון”. למה עתיר סיכון? כי לתוצאות שלו יש השפעה משמעותית על הנבחן, על המורה, בית הספר והמערכת כולה. יש לה השלכות ממשיות, חיוביות ושליליות, מעבר למדידה עצמה.

מערכות פועלות באופן שבו מודדים אותן. אז ככה מודדים אותה — באמצעות בחינה עתירת סיכון, מופע יחיד של שינון ידע. ההשלכות אמיתיות. יותר מ-40% מבוגרי המערכת בשנתון יוצאים ללא תעודת בגרות. כאלו שאופני הלמידה וההיבחנות לא התאימו להם. לכולנו יש כאלה בראש, יכול להיות שהם אחד מאיתנו.

יש פער עצום בין בחינה שלא מיישמת הלכה למעשה את מדיניות משרד החינוך לדמות הבוגר שלה. היא מבקשת ממנו לפתח אוריינות דיגיטלית ומדעית, חשיבה ביקורתית ויצירתית, למידה עצמאית ומיומנויות רגשיות-חברתיות — אבל בפועל מודדת אותו במבחן עתיר סיכון.

לפעולה הזו יש השלכות קשות מאוד. המציאות היומיומית בכיתות ובבתי הספר היא תופעת לוואי של בעיה גדולה יותר ואליה צריך לצלול. יש מחיר עצום שמערכת החינוך הציבורית בישראל משלמת ועוד תשלם, ששוק העבודה ישלם. שם צריך לשאול את השאלות הקשות — מי מפחד משינוי שיטת בחינות הסיום בישראל ולמה, ומה הפתרון.

הוא קיים והוא קרוב מתמיד. דרוש אומץ.