רגעים

זריחה

גל מתעורר מאוד מוקדם. זה היה ככה מאז ומתמיד. מורני טוענת שהוא ירש את זה מהצד שלי וזה כנראה נכון. בהרבה מובנים הוא מאוד מזכיר אותי בזה, הוא מתעורר עם אנרגיות גבוהות מאוד, הרבה פעמים בשונה ממני זה מתבטא בכעס או תסכול ואנחנו חווים לא מעט סצנות בוקר איתו. לפני שבוע הוא התעורר בשש וניגש להעיר אותנו, בדרך כלל מורני היא זו שקופצת על הכדור הזה אבל הפעם קמתי אני. זה היה שבת בבוקר, הכנתי לו קורנפלקס ואמרתי לו שאנחנו יוצאים למסע למלא מים.

המים בברזים בקופנגן לא ראויים לשתייה, בוב המנהלן של הריזורט אמר במבטא בריטי באינטונציה גורדון רמזיאית שהוא אפילו לא היה מצחצח איתם שיניים. אחרי שבוע של סחיבת שישיות מים מהסופר ותחושת אשם גדולה על גורל צבי הים והאוקינוסים קלטנו שכולם משתמשים במן כדי מים עצומים של 20 ליטר, יש אותם בכל מקום ומורני בבירור זריז גילתה שהם עולים 12 ₪ וניתנים למילוי עצמי בהמון תחנות מילוי שפזורות לאורך כל האי כל כמה מטרים, מילוי של כד כזה עולה בערך שקל וחצי, אלה לא המים הטעימים בעולם, בטח שהם לא מינרליים או בעלי תכונות טובות במיוחד אבל הם מים שאפשר לשתות ונוח לנהל מהם משק בית.

הנחתי את כד המים על הסקוטר ויצאנו, גלגול מאחור בקסדה, מפנה ימינה, רוח קרירה שלא רגילה, שבילים מפותלים וזהירים. שם, ממש ממול תחנת המילוי, בין מקבץ בתים ישנים ושלוליות, הניחותי, השארתי את גל על הסקוטר ומילאתי את הכד, חמש דקות שמשמיעים צלילי מילוי מנחמים, מחזיר את הכד, מקמט לגל ופונה לכיוון הים, בדרך מהבית לכיוון המזרח, לפני בית הספר של הילדים ממש שם הים כמעט נוגע ביבשה, כמה מטרים מהכביש, החניתי את הסקוטר ופתאום שם, מול עצים שכותרתם רחבה ונמוכה ראיתי אור שמש מטורף שולח ריבועים לבנים בין העלים, כמעט ניתן למישוש. יצאנו לחוף. השמש זרחה על קופנגן, על ארבעים גוונים של כחול וירוק ונתנו לנו בונוס מפנק לתחילת שבת. נשבתי לי ביחד עם גל דקות ארוכות, לא דיברנו. ראינו כל אחד מה שראה, חזרנו על הסקוטר והביצים כבר חיכו לנו בבית.

שקיעה ראשונה

קצת אחרי שהגענו, עוד בשבועיים הראשונים מורני קמה יום אחד ואמרה בואו כולנו נלך לבית קפה שהמליצו לי עליו לארוחת בוקר. אני אוהב את היוזמות שלה, קצת כי היא יודעת שדרכי הבטן אל הלב, קצת כי מורני היא חברת הנאות ומורידת את הווליום. יש לה יכולת מיוחדת לאפשר לנו את הנוכחות הצמודה ביותר של שני האביזרים שחובשים אותנו ועדיין לחצוב לנו רגעים שהם שלנו.

נסענו עשר דקות לפנים האי, לכיוון ההרים, עלינו בדרכי עפר מפותלות שבסופן בית קפה שעומד ממש על הגבעה. בזמן שמורני סידרה את הילדים ביחד עם בעל בית הקפה והוא החסיר מאיתנו פעימה, בחוץ מזג האוויר לא חייך אלינו, טיפות של גשם התחילו לרדת וכאן בעונה הזאת טיפות קטנות מבשרות על גשם שוטף. המסעדה יושבת על תצפית פנורמית של האי, הרים ירוקים, חופים לבנים, כמו גלויה, גם במזג אוויר הזה מדובר בנוף היפה בעולם.

הזמנו שני אגז בנדיקט, התענגנו על האוכל המושלם והבטנו בנוף, בריכת אינסוף שנשפכת לים. סטיקי רייס עם מנגו.

לא היינו צריכים להגיד יותר מדי, אנחנו יודעים שזכינו ברגע הזה, אחד בשנייה, ביכולת לחלוק את הרגעים האלה.

שקיעה

בשישי בערב הרגשתי מהו אושר אמיתי.

זה לא שלא ידעתי רגעי אושר, אני אדם שדי קל לשמח אותו, שימו לי ארוחה טובה, פרק טוב של סדרה, חברים לצחוק איתם, אני די קל בזה אבל התחושה הזו של אושר היא דבר חמקמק.

אני מאושר בתא המשפחתי שלי, מאושר בזוגיות עם מורני, כמובן שזו זוגיות אז יש בה הכל מהכל אבל אני חושב שאנחנו צוות מנצח. אני מאושר מהילדים שלי ומההתבוננות בהם.

איפשהו בשנתיים האחרונות איבדתי קצת את האושר הפנימי, אנסה להסביר.

כשאני חושב על אושר אמיתי אני חושב על תחושה פנימית. אל היכולת להתבונן במרחבים השונים שמקיפים אותי מחוץ ומפנים ולאפשר השלמה, אפילו לרגע, עם המחשבות הטורדניות, הכעסים, הדאגות והחרדות, לא להתגבר עליהם אלא לחיות איתם בשלום. זה מן רגע כזה שהווליום מתאזן, שאני מצליח לראות צלול ולהיות בנוכחות גבוהה מאוד ברגע נתון. להיות שמח בחלקי בצורה זכה ופשוטה.

הקורונה לקחה לי את זה, היא הכניסה בסערה חרדות ופחדים שלא חשבתי שקיימים בי, החל מפחד מוות אמיתי לי או לאהובים עלי עד לערעור משמעותי של הקרקע והבסיסים היציבים שלי. חוויתי משבר תעסוקתי גדול שהביא איתו פחד כלכלי ובכללי האנרגיות שבאו והלכו ממני היו יותר עצובות או קשות.

אתמול ג’וק ולין, השכנים התאילנדים שהפכו לחברים נהדרים שלנו לקחו אותנו לאחד המקומות המיוחדים שהיינו בהם עד כה. נדחסנו כולנו ביחד לרכב שלנו ונסענו לשעת שקיעה לחוף קסום.

החול לבן ודק, רצועה קטנה אל מול מספר איים ירוקים מהפנטים, תחושה בתולית של שלווה בלתי ניתנת לתיאור. הבאנו מהבית סנדוויצים שהכנתי מבעוד מועד וג’וק מזג לנו יין אדום. יש רגעים בהם אני יושב ומתבונן בילדים שלי, ביכולת שלהם ללכלך ולהתלכלך, לרוץ חופשי ולצחוק עד שכואב, ויש את הרגע הזה שאני מביט באשתי. מתבונן עליה מרחוק, על מי היא כיום, על מה שעברנו ביחד, על השטויות ועל האמיתיות. לראות אותה מחייכת, את החברות שלה עם לין, לראות אותה מאפשרת לעצמה את הכיף הזה ולבנות מבט על מה שבנינו. לשמוח בחלקי. הרגשתי שם אושר אמיתי. רגע נדיר ומרגש כל כך.

שגרה

אני מתעורר, לוקח את גל מלפני הפאד, מלביש אותו, ארוחת בוקר, מסדר תיקים, מלביש את אורצ’וק, מורני לוקחת אותם לגן, אני מכין את הסקוטר, נוסע לתחנת המילוי, ממלא כד מים טריים, נוסע לפאנג נאי פאן, מזמין סקוואש (קרח, לימון טרי ואננס מרוסקים בבלנדר עם סוכר ומים) זה שלב הכתיבה או שיחות הזום. אוסף אותם בגן ובדרך חזרה קונה שני קוקוסים שנשתה ביחד ונתחיל איתם את היום, אנחנו עובדים, אוספים אותם מהגן, הולכים לבריכה או לחברים, מגלים מקומות חדשים, מדי פעם בבוקר מתפנקים בארוחת בוקר במקום חדש שמצאנו. מן שגרת חיים משונה כזאת שמשלבת קודש וחול. כזו שמאפשרת לזהות ולזקק רגעים של אושר.