Set Your Intentions

בשלושה שבועות האחרונים התחלתי לתרגל יוגה.

לא צריך להכיר אותי היכרות מעמיקה כדי לדעת שאני ופעילות גופנית זה לא שידוך משמיים, כשלימדתי בבי”ס הרגשתי שהגוף בתנועה מתמדת, עולים ויורדים מדרגות, הולכים במסדרונות, בשיעורים שלי אני תמיד מסתובב וזז, היתה לי תחושה שאמנם אני לא מתאמן אבל הגוף שלי פועל. מאז הקורונה, הסגרים, העזיבה של בית הספר, העבודה מול מחשב רוב היום המצב הלך והחמיר, הגב כאב לי באופן די קבוע, הצוואר נתפס והגוף הרגיש פשוט חלוד.

כשהגענו לתאילנד הרגשתי שהגוף שלי מפורק לחלוטין.

אחרי הנשיכה של מורני נתפסתי כולי, לא יכלתי לשכב, לעמוד, להזיז את הצוואר, הלכתי למסאזיסטית המדהימה שנמצאת ליד הבית שלנו שתפרק ותרכיב אותי מחדש ובאמת בנסיעה חזרה הביתה הרגשתי קצת יותר טוב. כשהגעתי הביתה מורני אמרה לי בפשטות המורנית שלה, מסאז’ זה משהו שצריך להרוויח אותו דרך פעילות גופנית, שהיא כספורטאית מרגישה שזו ההצדקה למסאז’.

כששואלים אותי למה באנו לכאן אני אף פעם לא מוצא תשובה מספיק טובה, אולי כי יש המון, אולי כי אין מספיק. אני כן יודע שאחת מההחלטות שלנו היתה לנסות לעשות דברים חדשים או דברים שרצינו ודחינו ויוגה היה אחד מהם, גם עבורי וגם עבור מורני. מתי עוד יהיה לנו את הזמן ואת המקום?

הלכנו לשיעור אצל ג’וזי, חברה ומורה מקומית לווינסאיה יוגה, סוג של פילאטיס מרגיע יותר לפי מה שהבנתי, התרגול שלה עדין ומפנק, אני מרגיש שבסוף כל שיעור הגוף רזה יותר, גמיש יותר, רגוע יותר, מופלא. ג’וזי גם מפנקת אותנו בעוגות ביתיות ומשקאות מפנקים ומנגנת מוזיקה מהממת. ככה, ארבע פעמים בשבוע.

בפעם הראשונה שהגענו ג’וזי אמרה לנו “Set your intentions”, תקבעו את הכוונות שלכם, מדיטציה קצרה של כמה שניות בתחילת השיעור ללכד את הכוונה, ההיכוונות של מה אנחנו רוצים מהשיעור ומהנשימה הזאת.

שגרה

בזמן שעבר מאז הפוסט האחרון התרקמה כאן שגרה יומיומית נעימה, קמים, מסיעים ילדים, עושים יוגה, שותים קפה בפאנג נאי פאן המעולה שנמצא ממש ליד הבית, הולכים לחוף שנמצא חמש דקות ממנו ואז עובדים מתוך הקפה, או מהקפה שבבוסתן או כל מקום עם אינטרנט, אוויר ומידה מסוימת של אמביינס קר, עובדים, לפעמים מתפנקים בארוחת בוקר במקום יפה, אוספים את הילדים, זמן בריכה, חוף, מפגשים עם חברים. סופ”שים ארוכים.

יש את הרגעים האלו, שלא צריך יותר וויז, שפרצופים מתחילים להיות מוכרים, שאתה יודע באיזה שעה יותר עמוס אז מאיפה יותר כדאי לנסוע, איפה הקוקסים הטובים ועוד המון רגעים כאלה שמסמנים לך שאתה כבר לא חדש. יש בזה משהו מרגש.

מתחיל לסגור עלינו

הקורונה כאן, מתחילים להרגיש את זה. חנויות נסגרות, רוב בתי הספר והגנים נסגרו עד סוף החודש, שלנו נשאר פתוח כי הוא קטן אבל גם זה מרגיש זמני. שומעים יותר על אנשים חולים והמעגלים מצטמצמים. מחשבים מפגשים, מתחמקים ממקומות המוניים. מדהים לראות איך בשנתיים לימדנו את עצמנו תרגול מניעה. כאילו הוטמעו בנו אינסטינקטים חדשים. ננשום גם את זה.

יורד המון גשם בשבועות האחרונים ומחשיך מוקדם, זה מביא איתו איזו עגמומיות כזאת, אומרים שהעונה הזו גשומה במיוחד לעומת השנים האחרונות, אולי יש הרבה מה לשטוף. לומדים כאן ללכת בגשם ולהתנחמם בהפוגות או בימים של שמש.

מתחיל להרגיש כמו בית.

הילדים

וואט איז יור ניים?

אורצ’וק מסתובבת ושואלת את כולם מה השם שלהם באנגלית. זה נכון מה שאומרים, הם ספוג, חודשיים בגן והם מתחילים לדבר ולהבין אנגלית. גלגול במיוחד, מספרים, חיות וסתם מילים שהוא קולט, זה מעיף לנו את המוח. אנחנו אפילו מוצאים את עצמנו לא מעט מדברים איתם באנגלית, בודקים את ההבנה.

גם הם כמונו הולכים ומרגישים בית, לומדים לאוהב את הים והחול, את השכנים, להרגיש בנוח. יש חברים טובים וקשרים שנרקמים. הם מזהים מקומות בדרך כשנוסעים באוטו (הנה הבית חולים של אמא).

סבתא מתקשרת והם אומרים לה סוואדיקה! גלגול מקפיד על סוואדיקאפ כי הוא בן..

החברות בינהם הולכת ומתהדקת, מכל הדברים שאומרים לנו על המסע הזה זה הכי נכון – זו מתנה גדולה שאנחנו מעניקים להם.