לא כיף לי

יש הרבה מופעים שהילדים מעלים שגורמים לי להתבונן מהצד בקנאה אמיתית, לא פעם הייתי שמח לזרוק את עצמי על הרצפה, לשבור את הכלים ולבכות עד שיגמר הכוח, לשחרר את הסובלימציות החברתיות ולהתפרק.

עם השנים הילד הולך ולומד, דרך הקשרים חברתיים ומבנים נפשיים לקחת את תחושות התסכול, העייפות, הכעס והכאב ולהתאים אותם לסיטואציה החברתית ולמקום.

כשגל אומר שלא כיף לו, ברגע אמיתי ואותנטי, אני מאמין לו. בהכי פשוט שיש, עכשיו פשוט לא כיף. וזה נכון. לפעמים לא כיף.

בשבועיים האחרונים לא כיף לי.

כשהייתי בשנת שירות היה משפט שהיינו חוזרים עליו במן דחקה כזאת בכל פעם שמשהו היה מכביד באופן מפתיע “זה לא היה בפרוספקט” כמו אומרים, זה לא מה שהבטיחו לנו. יצא לי להשתמש בזה מדי פעם אבל זה די נשכח ממני. בשבועות האחרונים פתאום זה חזר לי.

ומה בדיוק הופיע בפרוספקט הזה? חולות לבנים, ים כחול טורקיז פלטה, שקיעות סגולות אדומות ורודות, ג’ונגלים, קוקוסים, יוגה, בריכה והרפתקאות. כבר התרגלנו לזה.

השבועיים האחרונים היו מתישים מאוד. פיזית ומנטלית. נהייתי חולה, מה שנקרא חולה על אמת, חום, הקאות, שלשולים, חולשה, כנראה וירוס שתקף אותי כמה ימים והרגיש כמו שבוע, אחריו מורני וגל וגם אורצ’וק חלו, לעבור מחלות ככה כשאנחנו לבד ללא רשת ביטחון אמיתית ובטוח ללא סבתא עם מרק עוף חם זה לא מצחיק. הבנתי שאני צריך לנוח ועדיין הלחץ של עבודה, ילדים, בית ומחלה שקוטע את הכל בו זמנית היה מייסר.

בנוסף לזה הגיע לנו חשבון מיסים מפתיע, מהסוג שמקלקל לך כמה לילות, שנהיה אלגנטיים ולא נחשוף, אבל מן הגנים שהביא לנו הצטיידנו באמונה ובביטחון שיהיה בסדר.

ויש גם את האקלים.. באנו מתכוננים לגשם וקור, בהוראת אלי ח’ הצטיידנו מראש בכפכפים מבורג’ר קינג (טיפ שנולד מניסיון רב, כפכפים שלא מחליקים ולא נרקבים ממים), מגפיים לילדים ואפילו מעילי גשם. מה שלא אמרו לנו בפרוספקט הוא שגשם בקופנגן זה גשם, גשם כזה שלא היינו מעזים לצאת מהבית בארץ, עצים נעקרים, הבית רועש כשפוגעים בו מזנקות של גשם מהצדדים, חשמל מתנתק, כבישים מוצפים, נחל שמפריד אותנו מהבית הופך לנהר, סערות ענק של ברקים ורעמים, הכל פתאום מלוכלך ועכור ובעיקר ההרגשה שמשהו מנסה להגיד לנו אל תוותרו. בספונטניות נהדרת נשארנו ללילה במלון מפנק בטונג נאי פאן עם עופר וטלי שהפכו לבית ושמחה, הצטרפו חברים נוספים ופתאום השמש חיממה גם את קולטני האושר והיה אפשר להרגיש שוב את הסיבה.

אומרים שזה ככה עד אמצע דצמבר, גם אומרים ששנים לא היה פה ככה סוער.

היום עופר אמר לי משהו יפה, הוא אמר תסתכל על קוסמויי שנעלמת בתוך הענן, הגשם הזה, הסערה, איזו תופעת טבע מרתקת זו! מורני גם התברכה בגישה הזאת. אופטימיות קוסמית. לשמוח על מה שיש. אני מודה כל יום על זה שהיא איתי במסע הזה, מגדלור יציב.

למה אנחנו כאן

בשיחה עם חברה כאן ששותפה מאוד לתחושות היא סיפרה שפתאום יום אחד היא קמה ושאלה את עצמה למה אנחנו כאן, מה אנחנו מחפשים כאן. מן תחושה כזאת של טוב, הבנו, ים, קוקוסים וכל זה אבל מה עכשיו? מה המשמעות?

אני מאמין שזה חלק מהסיפור הזה של השהות באי הנוחות, זו היא קופנגן – אי הנוחות. מצד אחד חווית חיים של אושר בלתי נגמר, כמו לחיות בחלום מתמשך, יש ימים שהלב לא מצליח להכיל את כל הכחול-ירוק הזה. ומצד שני יש בה גם המון אי נוחות. יש געגוע ופרידות, בדידות והמון תלות בתא הקטן והאינטימי שלנו. זו מלאכה עדינה ומורכבת ואם מצאנו זוג אחד או שניים שהם שותפים אמיתיים אז זה מתנה גדולה.

לוי קרטונג

ביום שישי שעבר חגגנו לוי קרטונג, חגיגה תאילנדית יפהפייה, של מנורות אורז שמשחררים בירח מלא, נסענו למזח של באן תאי ליד הבית והשטנו את הקארטונגים שלנו, ברכנו על השפע והטוב ואיחלנו לימים יפים וטובים שיבואו.

פול מון

אחרי שהשטנו את הקרטונג התמלאנו באנרגיות ובמקום לחזור הביתה המשכנו עם הילדים להאדרין, נסיעה יפה של 10 דקות מהבית, האדרין בירת המסיבות של קופנגן, מקום שאכלס במסיבות הפול מון על רצועת החוף הקטנה כ150 אלף איש ואישה נטוש לחלוטין מאז שהגענו, הוא עדיין אחד מהחופים היפים באי אבל יש בו עצבות, שם נהרג לי-ים מעקיצת המדוזה באוגוסט האחרון, שם ברחובות מחוץ לחוף אפשר לראות אנשים שהמצב הכלכלי והנטישה גמרו אותם. ופתאום כשהגענו באותו לילה לרגע האדרין היתה חיה, ברחובות מכרו באקטים (סט של דלי צעצוע של ילדים, בקבוק וודקה או רום או טקילה זולה כלשהי עם מיץ כלשהו ומשקה אנרגיה שמערבבים בדלי ושותים) דוכני צבע זוהר, להטוטני אש ומייצגים מהממים, החוף היה מלא באנשים שבאו לשמוח, המון משפחות, בפאב הצפוני מסיבה של ממש ואנשים שיכורים ושמחים. החיוך לא ירד מהפנים, הילדים שמחו ורקדו והתפעלו מהאש והצבע, גלגול אפילו עשה קעקוע זוהר של בטמן ומורני זהרה בצבעים ושמחה כמו חזרה 20 שנים אחורה. ערבים בהם קופנגן מזכירה לנו למה באנו.