לחזור. להישאר.

שבוע שעבר היינו אמורים לחזור הביתה. לישראל. תאריך הנחיתה שלנו היה ה15.1, קבענו את זה כי מורני היתה צריכה לחזור ללמד סמסטר ב’.

אני מדמיין אותנו בשעה הזאת עכשיו פורקים את המזוודות בכפר סבא, כנראה בבידוד, מסתובבים בבית לומדים להכיר אותו קצת מחדש, אנשים זרים חיו בו, אולי משהו השתנה בו? ואולי אנחנו גם קצת השתננו? מוציאים את השטויות שקנינו בחצי שנה האחרונה בלאזדה (האיביי המקומי), אולי קצת כלי מטבח ובישול מיוחדים, מסדרים את הארונות, לאט לאט מוציאים מהמחסן את הציוד ששמרנו, אולי פתאום נראה שיש לנו המון ציוד? חמישה חודשים לחיות על ארבע מזוודות פלוס מינוס ועוד קצת נספחים אולי זה מספיק?

מתארגנים להחזיר את הילדים לגנים, גל היה אמור לעלות לגן עירייה ואורצ’וק היתה אמורה לחזור לחיבוק החם והאוהב של יעל ושרון בגן לעניין, מה עבר עליהם בחודשים האלה? איך הם יגיבו להתחלה חדשה? מה הם לקחו? מה יישאר?

מורני תמשיך את השבתון, תכתוב את הספר, תלווה את החברות שיולדות ממש עוד רגע. ואני? לאן חזרתי? מה עושים עכשיו?

מן צ’ק פויינט מוזר כזה, לחשוב מה יכול היה לקרות ומה עוד צפוי, חמישה חודשים בחו”ל עם שני ילדים קטנים הם המון, אפשר לחשוב שכל זה ייגמר בתסכול ובוויתורים ובכי ובצרחות ובמחלות, חווינו את כל אלה, אפשר לחשוב שהם ימלאו המון רגעים מיוחדים שלא יימחקו, הם גם קרו ומה שעוד לא קרה ובטוח יקרה.

עדיין לא הספקתי לכתוב על הזמן שעבר, עם או בלי קורונה, כתבו לי כמה שהפוסט על “לא כיף לי” נגע ואני שמח שהגיע מקום בעולם, בינתיים הנה עדכון על חלק ממה שעשינו:

בנגקוק

טסנו לבנגקוק לשבוע ונשארנו חודש, בשבוע הראשון שלנו הלכנו לצ’וק ולין, את צ’וק ולין הכרנו כאן בקופנגן (אי בתאילנד), הם זוג אנגלי-תאילנדי שגרים ליד בנגקוק וחיו כאן באי כשנה כמונו, יש להם ילד בשם סין שהוא חבר טוב של גל ושל אור. ישבנו עם צ’וק ולין כמעט כל יום בקופנגן ודיברנו על מה שמעסיק אותנו בעולם, הם אנשים מבריקים. הנסיעה אליהם לבנגקוק הייתה קצרה ומתגמלת בטירוף, הם גרים בפרבר מחוץ לעיר ליד אגם גדול, בתחושה של שכונה שלא ראינו בארץ, תשתיות מושלמות עם אגם גדול באמצע, בתים צמודי קרקע, בריכת שחייה ציבורית ענקית ובכלל תחושה שונה מהוויב שמקבלים בעיר הגדולה. הבית שלהם מהמם! בחירה אדריכלית נדירה ביחס לכל מה שראינו עד כה בתאילנד, בית שמורכב כולו מחלונות זכוכית ענקיות וחללים גדולים. חצר יפה ובעיקר לב עצום.

בהרבה מובנים צ’וק ולין ובנם הקטן סין הם אחת המתנות הגדולות של המסע הזה, מן חיבור שקשה להסביר במילים, שפה משותפת שמתגברת על פערים כל כך גדולים. לראות את הילדים מרגישים בבית אצלם, לומדים לגשר על פערי השפה באמצעות משחק והנאה. אז ישבנו המון במרפסת שלהם ביחד, מדברים על החיים, נהנים ממוזיקה טובה, צוחקים המון. לין לקחה אותנו לסיורים ואכלנו במסעדות קטנות שלא היה לנו סיכוי להגיע אליהם.

ביום האחרון שלנו אצלם נסענו איתם למפגש משפחתי בבית על האגם של המשפחה, נסיעה של שעה מהעיר, חווה כפרית מדהימה, מטע עצי מנגו, שייט ברפסודה מפוצצת נמלים, אוכל מפנק ומשפחה מורחבת חמה שרק רצתה לגרום לנו להרגיש בבית. זה היה היום הכי יפה שלנו בבנגקוק.

הרגע המשמעותי ביותר בנסיעה הזאת (להוציא את הבכורה של ספיידרמן בקולנוע) היה ללא ספק ההגעה של מלכה אמא של מורני, חיכינו לה כל כך הרבה וההתרגשות היתה עצומה, מלכה כשמה כן היא – מלכה, דאגה להביא מיליון מתנות לילדים, שקיות במבה ופתיתים ואפילו סמבוסק שהכינה והגיע חם וטעים כל כך, בעיקר היא הביאה בית וריחות מוכרים.

קטנות

חגיגה: זו היתה תקופה רצופה בחגיגות משפחתיות, בצ’אנג מאי חגגנו יום נישואין חמישי, זה מאוד שונה לחגוג ככה כשנמצאים ארבעתנו בלי היכולת להשאיר את הילדים ופשוט לצאת, בראש שלנו דמיינו שהם נרדמים בעגלה ואנחנו יכולים לצאת לאיזה פאב כשהם ישנים לידנו, בפועל מצאנו את ארבעתנו עושים פוט מסאג’ בעשר בלילה, כן, גם הם קיבלו מסאג’ ואז אחרי שסיימו עברו לעזור ולעשות לנו גם וזה היה בול, מצחיק וכיף! חוץ מזה חגגנו לאורצ’וק יומולדת 3 בבנגקוק עם סבתא ואז עוד פעם בגן, היא כל כך התרגשה ושמחה והתכוננה וזה מדהים לראות איך הקטנטונת זבת החוטם הזאת הולכת וגדלה, חגגנו 41 למורני פה בקופנגן ואפילו הצלחנו בזכות סבתא מלכה והתגייסות מדהימה של החברים כאן לצאת ללילה לבד במלון מפנק.

קריסמס וראש השנה: חגגנו עם הילדים את כריסמס בפעם הראשונה, כלומר, הם חגגו את כריסמס בגן והכל היה כריסמס מסביב אז השתתפנו בחגיגה, גלגול נכנס לזה ממש ושאל אם הוא יכול לקבל מתנות, וכן, גם ראש השנה האזרחי שאפילו לא הבחנתי בו באף שנה קודמת פתאום הפך לרלבנטי.

שפה: כתבתי את זה בעבר אבל זה הולך ונהיה בולט יותר ויותר, הילדים מתחילים להבין אנגלית, גל אפילו עושה רושם שחושב באנגלית. אנחנו חושבים הרבה על הדרך שהילדים האלה עושים כאן ומסתכלים עליהם מהצד בהתרגשות אמיתית. עכשיו צריך לחשוב על שפה חדשה שאפשר לדבר ביננו.

בא לי לכתוב עוד המון, פתאום זה נפתח מחדש, מקווה שאמצא זמן בימים הקורבים להוסיף ולספר, קצת על מה שקורה כאן, על התחושה של המרחק מהבית והטירוף המתחולל בארץ עם הקורונה.. מאחלים בריאות איתנה והרבה כוחות לכולם.