שתי תמונות

עבר הרבה זמן מהפעם האחרונה שכתבתי, כחמישה חודשים. אין איך להדביק את הזמן הזה ואין סיבה אחת ללמה לא כתבתי, אולי זה בגלל שהחיים נכנסו כאן לשגרה עמוסה של עבודה, ילדים והחיים עצמם ואז לכתוב הרגיש קצת כמו לכתוב בארץ, זה לא מדוייק כי החיים פה עדיין שונים בתכלית וקרו המון דברים, אולי זה עודף הבלוגים והמודעות העצמית או לעיתים חוסר המודעות כאן באי שקצת דחפו אותי החוצה מהלופ והצורך לכתוב כי כמה אפשר לכתוב על חיים באי? אבל זה גם לא נכון. יש הרבה מה לכתוב. תמיד.

היו לנו כאן אינספור ביקורים מלכותיים, אלי חבר שהוא אח, אמא של מורני שהתארחה אצלנו חודש ונכנסה ללב העניינים, אמא שלי ואיילון שאספו את החוויות הכי מטורללות שאפשר לדמיין, שני אחותה התאומה של מורני ומיקה אחותה הגדולה ויהלי האחיין האהוב, רק על המפגשים האלו אפשר לכתוב המון מילים של אירוח וקירוב לבבות ותחושת בית ושייכות. חלינו בקורונה (חוץ ממורני כמובן טפו טפו אשת ברזל) חזרנו לבית הישן על החוף, עשיתי כוכב שני, מורני מתאמנת באיגרוף תאילנדי והחיים פשוט מתקיימים להם.

בתוך כל זה בחרתי שתי תמונות שסיכמו לי את כל מה שעברנו.

לזכור

הראשונה. שעה של אחר צהריים, אני רוכב עם גל בסקוטר מהבית לעבר הנגרייה של ויני, חשבנו לבנות שולחן פינג-פונג. גל מאחור בקסדה הכתומה שלו, אופנים ביד, כי המסלול ממנה קרוב לבית הספר ואז הוא רוכב בעצמו חזרה. הסקוטר מפזז על הכביש הזה, ביער בין מגרש הכדורגל של בית הספר לבין ברונו’ס שמנגן שירה בציבור אצלו בבר כל שבוע. אנחנו עוברים עוד סקוטרים בדרך, אין מדרכות אז אתה צריך לזוז ולפנות מקום, מעקפים ופתאום הכל מתנקה ואנחנו רוכבים מול הים, ג’ונגל מצד אחד ודקלי קוקוס מצד שני, אני מרגיש את ידיו של גלגול מאחורי, תפוסות בחגורה שלי, אני מביט בנוף ופתאום עולות לי דמעות ולוחש לגלגול לתוך הקסדה “אמן, אמן גלגול שתזכור את הרגע הזה, שבו רק אני ואתה נוסעים פה בג’ונגל בארץ זרה לנו שהיא כבר בית, תזכור את הרגע הזה של השלווה והשקט, של הביחד שלנו, אני יודע שהזכרונות שלנו מהגיל הזה נעלמים אבל אני מבקש ממך לזכור.” זה היה הרבה יותר ארוך ומורכב מכל משפט נורמלי שילד בן חמש יכול להכיל ובכל זאת שמעתי אותו מבעד לרוח אומר “טוב אבא”.

לשמור על ציפה

יצאתי לצלול שוב השבוע, דיויד המדריך שלח הודעה בלילה אם בא לי להצטרף לפאן דייב בסייל רוק ואחרי התלבטות קלה על ההשלכות של הלוז והעבודה החלטתי להגיע.

הצלילה הראשונה לא הייתה להיט בלשון המעטה, לקח לי זמן להצליח לרדת כי היה חסר לי משקל בחגורה וזה כבר הוציא אותי מאיזון מכל הכיוונים, לקחתי שאיפות גדולות מדי בירידה ובשלושים מטר כבר הרגשתי שאני רק בלחץ ולא נהנה. הצלילה לא באה לי טבעי, אני לא פשוט נכנס למים וחווה את ההתרגשות שאחרים חווים, אני נלחץ וצריך להיות מאוד בשליטה, יש משהו מוזר בלהיות אורחים במעמקים ובכלל בתחושת האפשר למות כאן. אחת מהבעיות שחזרו אצלי לאורך כל הצלילות היא סיום הצלילה. כשמגיעים ל8 מטר לעצירת ביטחון אני מתקשה מאוד לשמור על איזון ולהחזיק בין שלוש לחמש דקות במקום הזה וגם הפעם למרות שמאוד השתדלתי לנשום רגוע, לרוקן את החליפה ולשמור על יציבות די מהר עליתי כמו פקק שמפנייה לגובה פני הים וסיימתי את הצלילה לפני כולם שוחה לבדי לכיוון הסירה.

אנחנו לקראת סיום כאן באי, עוד רגע חוזרים הביתה והתחושה מאוד זהה, מרגע שעברנו את קו החודשיים התחושה היא שאנחנו מתקדמים במהירות חסרת מעצורים לסוף המסע. השבוע כשהבנתי שנשארו חודש וחצי עלתה בי אותה הרגשה של פאניקה בה אני הולך ומתרחק מדיויד, צופה בו בעודי עולה למעלה למציאות. מה עוד רציתי להספיק? מה עשינו כאן? מה השגנו? על מה ויתרנו? איך חוזרים? לאן? למה.

יש פה באי חווית ניקוב כרטיסיות תמידית, עשית אינר ווק? אכלת בבוסתן? עשית סדנה כזו או אחרת? סוג של משבר גיל הארבעים קולקטיבי. אני יכול לספר לעצמי שאני לא בזה אבל בעומק כמעט ובלתי אפשרי שלא להישאב לתחושת הפומו שהאי מייצר. עכשיו כשמתחיל להגמר אפשר להרגיש את זה ביתר שאת. אני משתדל מאוד להתבונן על מה שעברנו פה בהשלמה ובידיעה שזו התחלה, טעימה מאופן חיים אחד. נחזור לארץ ונחשב מסלול. יכול להיות ורוב הסיכויים שהדברים יחזרו להיות בדיוק כמו שהיו לפני שנסענו, יכול להיות שחלק יטמע, ננסה להיות קשובים ולהרגיש מה קורה לנו.

אנסה לחזור לכתוב כאן, לפחות לקראת הסוף, בראשי פרקים מסקנות ומחשבות ששווה לשתף, שווה שישארו על הדף.

נתראה בקרוב.