חזרנו

עכשיו.

הנה אנחנו פה, שבועיים אחרי, כל הקלישאות נכונות. תוך דקה הכל חוזר למה שהיה, אתה מגלה ששום דבר באמת לא השתנה, אתה חוזר להכרה הנוכחית של החיים הקודמים במהירות מסחררת. בהתחלה צריך להתיר את הקורים, לרגע שכחתי איך מגיעים מנקודה א’ לב’, חנות אחת נסגרה ושנייה נפתחה. אני פותח את המחסן בו איפסנו את הציוד ונזכר כמה יש לנו, פתאום עולה בי הזיכרון של לפני שנה, מעמיס את כל הציוד ומשוכנע שאני צריך את כל זה ועכשיו כשאני עומד בעומס הגדול שמגיע עד התיקרה לרגע אני תוהה של מי כל הדברים האלה.

לפני שלושה שבועות

שבועות של פרידות, מרגע שהגענו לנקודת החודש לחזרה הביתה התחלתי להרגיש את שעון החול. כשעבדתי באורווה החינוכית באשבל איתי לימד אותנו פעם שכשאתה יוצא עם הסוסים לטיול צריך לשים לב שכשהם מתחילים להרגיש שחוזרים הביתה הם מגבירים קצב בדהירה וצריך ללמד את החניכים לזהות את זה בזמן כדי שיהיה ניתן לשלוט על הקצב. בשבוע האחרון על האי הרגשתי שאני הסוס הזה שמצד אחד לא רוצה לחזור, רוצה להמשיך לשוטט במרחבים ומצד שני האינסטינקט הפנימי שלי מגביר את קצב הדהירה מכוון אותי הביתה.

לפני שבועיים

אנחנו נוחתים בשדה, מתפצלים בצ’ק אין, מורני ואורצ’וק הולכות לאסוף את המזוודות ואנחנו מחכים ליד היציאה מהמטוס לעגלות שיצאו. אנחנו עומדים שם עם עוד משפחה, שלוש בנות בערך בגיל הילדים שלנו ועוד אחת תינוקת, הם צוחקים ונראים נרגשים ומתפתחת שיחה, אני בשיא תפיסת מציאו בנונשלנט מתנשא “כן בדיוק חזרנו משנה בתאילנד” מרגיש איך העולם אמור להתפעל ולהתבשם בתחושת החופש שאני מפיץ. הם בתשובה עונים, כן אנחנו גרים בבנגקוק כבר שלוש שנים. הבטן מתכווצת. אתה ילד.

בשדה מחכים לנו אמא שלי ואיילון ואחותי שלא ראיתי שנה, שני התאומות של מורני והנה שלה יובלי, משלחת מרגשת. החיבוקים איתם עוד נוגעים בחיבוקי הפרידה מצ’וק ולין סוגרים מן מעגל מוזר של עולמות.

אנחנו נכנסים הביתה, אמא שלי עשתה כל שביכולתה לגרום לנו להרגיש בית, אנחנו מגששים ורואים אותו אחרת. פתאום אנחנו זהב ושלושת הדובים, מישהו ישב במיטה שלנו, מישהו אכל מהדיסה שלי, מישהו קישקש על הקיר שלי, כל מה שניסיתי לחשוב עליו בשנה כבית נראה אחרת ומוזר. הילדים מתרגשים, אפשר לראות איך ערפל הזיכרון מתבהר והם רואים את הבית.

לפני שבוע

הוא כנראה הרגע הכי מדויק ששאלתי את עצמי מי אני, זה היה בזום עם לילך שלי, בואו נסכם ואגב מי אני אחרי המסע הזה, מילים חדשות נכנסות למילון, ואחרות נזרקות, גילויים ביכולות שלא ידעתי שיש לי שמתגלות מתישבות לידי. אותה שאלה שאלתי את עצמי כשכתבתי את הקורות חיים למשרות שהגשתי, מי אני עכשיו, אני מתבונן בבחירות הגרועות שלי ובבחירות הטובות, בבחירה לעסוק בחינוך ובבחירה לשחרר, ביכולת לברוא את עצמי מחדש בכל פעם שצריך ולהשתנות. אני מתבונן על גלגול, על הדרך שעבר ואני גאה בו, אני מסתכל על אורצ’וק ועל הלב הענק שלה ונפעם, איך הם התבגרו, אני מסתכל על מורני, החברה הכי טובה שלי בעולם, השותפה שלי לשגעונות, הקרקע שלי והשמיים, זו שמזכירה לי כל פעם מחדש שאין דבר שאנחנו לא יכולים לעשות. מישהי לרוץ איתה. אני מסתכל עלינו, על התא הזה וכל מה שהוא עבר בשנה האחרונה ואני חש גאווה גדולה, לא פעם אמרו לנו שאנחנו אמיצים, שזו מתנה גדולה שנתנו לנו ולילדים, צודקים כולם. אנחנו אמיצים ואלופים, טוב לעוף בעד עצמנו. ממליץ בחום.

לפני שבועיים ויום

אחרי לילה במסעדה תאילנדית בקוסמויי בה טעמתי לראשונה צפרדע אנחנו מתעוררים, אוכלים ארוחת ערב, צ’וק מבקש שוב שאספר לו על הרעיון של “קיבוץ”, אנחנו מאזנים את המשקל במזוודות ויוצאים לשדה, אני מחבק את סין, מספר לו כמה זכות היתה לי להכיר אותו, מחבק את לין בבכי, מודה לה על החברות ועובר לחבק את צ’וק, אנחנו בוכים אחד על כתפו של השני, מבטיחים להיפגש שוב, להחזיק את החברות הזאת, צ’וק מתכופף לאור וגל, מחבק אותם. אנחנו מנופפים לשלום, נפרדים, מורני שוכחת באוטו את הטלפון אז נפרדים שוב. ופתאום אנחנו לבד שוב, במעבר, גל עם הגיטרה על הגב וטרולי, אורצ’וק על הכתפיים, בדרכנו למטוס שיחזיר אותנו לארץ.