כעבור שנה

היום לפני שנה חזרנו לארץ, אני מבין בימים האחרונים שאני מתייחס לזה קצת כמו יום הולדת, מרגיש את זה מגיע, ההיום לפני שנה של גוגל ופייסבוק מתחילים להחליף תמונות של חיים על אי לרגעים של פרידות והשינה בלילה נעשית קצת יותר טורדנית. אולי גם זה ה-40 שמגיע בעוד שבועיים ומעצים את תחושת הסיכום. עלו בי המון מחשבות ונזכרתי שיש לי בלוג שזו הייתה מטרתו בעצם, להעלות על הכתב את הרעש שיעשה קצת יותר שקט.

אני חושב שלא עבר כמעט יום בשנה האחרונה שלא חשבתי על קופנגן, בהתחלה זה עלה כמעט בכל שיחה עם כל בן אדם שנפגשתי איתו, סליחה על זה, אח”כ באזכורים קלים ובהמשך בנקודות השוואה שהתחילו להתרחק. אבל עם מורני זה עלה כל הזמן, כמעט כל יום. בתמונות שנשלחות אחד לשנייה, בסופר כשמסיימים קניות, בזה שהפסקנו כמעט ללכת למסעדות כי הפערים במחירים נהיו בלתי נסבלים, בצחוקים ובזוכרת ש.. ולפעמים גם בבקרים קשים של תסכול, של עצב אמיתי על מה שהיה לנו שם. זה היה לנו תהליך פרידה אמיתי.

לצידם היו לנו הילדים שעליהם ראינו כיצד הזיכרון הולך ונעלם להם. פתאום עולה בשולחן ארוחת הערב “כשהיינו בקופנגן” ואני ומורני נפגשים במבט כי אנחנו מבינים שהם אולי לא יזכרו הכל, ומהדקים את עצמנו לכל סיפור שלהם, ומצד שני, שמים לב שככל שעוברים השבועות הם עולים פחות.

השנה עברה מהר, עד מחר בלי הפסקה, בבית ספר שאנחנו אוהבים כמו חלק מהמשפחה ועם נסיעה קצרה לתאילנד בחנוכה. חזרנו לישראל שבאופן לא מפתיע ירדה מדרגה, הנחיתה לא הייתה רכה, ברחנו מטיסת החצייה, המתח והלחץ, חזרנו הישר להפיכה משטרית בישראל, גם זה לא תרם, כשטסנו ניתקנו את עצמנו, לא היו חדשות ולא ווינט או ערוץ 12, את זה הצלחנו לשמור, אין יותר מהדורות חדשות בבית, לא לנו ולא מול הילדים, זה לא אומר שזה לא זולג, החיים פה מאלצים אותך לחיות את ההווה, כאנשי חינוך אנחנו נדרשים להסתכל למציאות בעיניים.

חזרנו לבית שלנו שגרו בו אנשים שהתייחסו אליו לא יפה, גם את זה היינו צריכים לבנות מחדש, לצבוע, לזרוק, לבנות לילדים מיטה חדשה, לזרוק דברים, להיזכר בכמה מעט היה לנו שם וכמה היינו מאושרים בחלקנו.

גל התחדש במשקפיים, אור התארכה וגדלה, הם שניהם מתבגרים ומשתנים יום יום.

בשנה האחרונה התחלתי ללכת למעגל גברים, מנחה אותו איתי לינדר, חבר מחיים של פעם והיום המנחה שלי במעגל יוצא דופן וחשוב של גברים שנפגשים לדבר, לפתוח מרחב, להביט בעיניים להתמודד עם זעם וכעס, יום בשבוע אני נוסע בערב לתל אביב, זמן לעצמי, להתמודד עם החיים שבחזרה, זו מתנה שהענקתי לעצמי ואני ממליץ לכל גבר לחפש מעגל כזה קרוב לביתו.

התחדשתי בשני קעקועים על ידי ליסה וון לווי המוכשרת כל כך, אחד הוא קופנגן כולה, כד עם עץ קוקוס, ים שקט וירח, והשני משפט מתוך שיר של דורון אגמון שליווה אותנו במסע, “כל עוד אתה הומה” כתוב באותיות נקודות על הזרוע, שני סמלים שעוזרים לי כל יום מחדש לראות שהיינו שם, שזה קרה ושאפשר.

מה לימד אותנו המסע?

שאנחנו יכולים.

כל מה שנכתב בבלוג הזה מספר על הרגעים של האפשר, הקופנגן לימד אותנו שאפשר פשוט לעשות, לפעמים מה שחסר לנו זה רק להוציא לפועל, לסמוך על האינסטינקטים שלנו. אני מזמן לנו עוד הרבה בחירות “קופנגן”.

מתי נחזור?

שואלים את זה אותנו המון, אני לא יודע אם נחזור לקופנגן, המסע שלנו עוד בתחילת דרכו, אני עובד היום בעבודה שהיא אחת מהמשימות המדהימות ביותר שיצא לי לקחת חלק בהן, אנחנו ליד המשפחה שלנו, החברים שלנו כאן, החיים כאן אמנם קשים מאוד, יקרים, כובשים, אלימים אבל אנחנו עדיין כאן, מבחירה, כמעט כל שבוע אני מוכן לזרוק הכל ולצאת למסע חדש אבל התנאים לא הבשילו ואם יש משהו שהמסע הזה לימד אותנו זה שאי אפשר לכפות על המציאות רגעים לא בשלים. אנחנו בוראים לנו הרפתקאות חדשות, על שאלה מתי נחזור קשה לענות, בהרבה מובנים לא כל כך חזרנו, במובנים אחרים אנחנו עדיין במסע.